עורך הדין - גיליון 53

כמובן שכל מדינה ומדינה יכולה לקבוע חוקים בעד או נגד, אך דבר אין להם עם החוקה. , בפס"ד דובס נגד הארגון 24.6.2022 נציין כי בתאריך לבריאות נשים בג'קסון-מיסיסיפי, ביטל בית המשפט העליון האמריקאי את פסק דין רו נ. וויד. הוא קבע כי כל מדינה בארצות הברית יכולה להחליט לבדה מתי ואיך לאסור על הפלות, ואין זה עניין פדרלי. נימוקי הרוב השמרני היו בדיוק אלו של סקאליה (שצוטט רבות בפסק הדין). נראה שמורשתו של סקאליה משפיעה רבות אחרי מותו, אולי אפילו יותר מאשר בחייו. השופט סקאליה היה עקבי בפסיקותיו. כך, למשל, הצטרף לדעת הרוב שקבעה כי שריפת הדגל האמריקאי מוגנת על ידי החוקה, וזאת משום שחופש הביטוי מוגן בפירוש בחוקה. מדינה אינה יכולה לחוקק חוק שיפגע בחופש הביטוי, אלא בדרך של תיקון החוקה. זאת, למרות שכשמרן, סקאליה התנגד מרות לשריפת הדגל האמריקאי. הספר שלפנינו כולל עשרים ושבעה מאמרים קצרים. חלקם בני שניים שלושה עמודים בלבד. רובם שוכתבו מנאומים שנשא בפני קהלים שונים, מה שמסביר את סגנונם (כולל בדיחות והערות ייחודיות לקהל). לטעמי, היתרון הגדול הוא בכך שדווקא בגלל הקהל (שלא תמיד היה מורכב ממשפטנים) הסביר סקאליה את משנתו במלים השוות לכל נפש. סקאליה טוען, בצורה משכנעת למדי, כי מגילת הזכויות המופיעה בחוקה האמריקאית (ליתר דיוק בתיקון לחוקה), היא החלק הפחות חשוב שבה. הוא מראה דוגמאות מחוקת ברית המועצות ומדינות טוטליטריות נוספות, שבהן יש אינספור זכויות. כך למשל, בחוקת ברית המועצות כתוב במפורש כי כל אזרח יכול לבקר את השלטון בכל עת, אסור לשלטון למנוע זאת ממנו, ועוד כהנה וכהנה. ואולם אלו הן מילים בעלמא. לעומת זאת, בארצות הברית נשמרות הזכויות בגלל החלק המשעמם' שבחוקה. דהיינו, החלק שבו מבוזרות הסמכויות בין השלטון המרכזי למדינות, בין הקונגרס לנשיא, בין הסנאט לקונגרס, וכן הלאה. העובדה שהזכויות קיימות אינה נובעת מכך שהן כתובות בחוקה, אלא מכך שהחוקה מסדירה את מבני הכוח באופן שהשלטונות לא יוכלו לפגוע בזכויות, גם אם ירצו לעשות כן. אעיר שגישתם של עורכי הספר קצת תמוהה. הם מנסים להראות בצורה מלאכותית לפעמים, את חשיבות רעיונותיו של סקאליה למערכת המשפט בישראל. לפני כל מאמר מצוטטת דעתם כיצד משליך מאמר זה על המצב בישראל, שאינו תקין מבחינתם. כך למשל, הם מצטטים (ובאותיות קידוש לבנה) דברים שאמר פעם סקאליה: "אני קורא פסקי דין זרים – כמו של בית המשפט העליון הישראלי, למשל – כאשר אני רוצה להיות ממש מזועזע ולהיזכר שבית המשפט שלי לא כזה גרוע אחרי הכל". הציטוט אכן מדויק להפליא, אולם סקאליה היה ידוע בלשונו הסרקסטית והתוקפנית. הוא גם הסביר בפסק דין כי יש "להפנות את תשומת הלב לאיום של בית המשפט הזה (בית המשפט העליון האמריקאי – א.ט) על הדמוקרטיה האמריקאית". יש לסקאליה עוד מבחר ציטטות מעין אלה, כך שביקורתו על בית המשפט העליון הישראלי צנועה יחסית. עוד נציין כי באותו מקום שבו צוטטה ביקורתו על ישראל,

הוסיף סקאליה במפורש כי הוא לא נותן המלצות, או הצעות לבתי משפט בארצות אחרות, וכי כל ארץ צריכה לפעול לגופה, ובהתאם לתנאיה. על רקע גישתו זו, ספק אם המבואות אכן משקפים את עמדתו. הוא אכן התנגד לפרשנות תכליתית, הרחבת זכות העמידה, ועילת הסבירות. אך עם זאת, הוא תמך בהפרדת מבני הכוח בכל מערכת שלטונית, ולכן נראה שהיה מתנגד בחריפות לכך שהקואליציה לבדה היא זו שתמנה את השופטים ואת היועצים המשפטיים.

סקאליה הוא בין התומכים העיקריים בזרמים ״אוריגינליזם״, ו-״טקסטואליזם״, הטוענים כי יש להבין את החוקה האמריקאית כפשוטה, ולא לנסות לפרשה מעבר למילותיה

לדעתי, ראוי היה להביא את דעותיו של סקאליה ללא פרשנות נוספת, ולתת לקורא להסיק את מסקנותיו בעצמו. סקאליה כתב בצורה ברורה ומובנת, ונראה שאין צורך בפרשנויות אלה, שעלולות להיתפס כמגמתיות. נדמה כי הניסיון להסביר את דבריו גורע יותר מאשר מוסיף. מעניינת וראויה לקנאה העובדה שלמרות הניצוח האינטלקטואלי, השופט סקאליה היה נוח לבריות והתרועע עם שופטים שדעותיהם היו הפוכות משלו. הוא היה ידיד של השופטת רות ביידר-גינסבורג, של אהרון ברק, ושאר אחרים. מה שמלמד כי חילוקי דעות אידיאולוגיים אינם בהכרח חייבים לגרום לעימותים אישיים. הספר מומלץ לכל המתעניינים בפילוסופיה משפטית, ובמיוחד בזרם השמרני שלה, זרם שלא מוערך במיוחד בישראל, ככל הנראה מחוסר הכרות.

2025 ספטמבר | 53 גליון | עורך הדין | 56