עורך הדין - גיליון 54 - אפריל 2026

האם שילוט בכניסה לסניף יביא למעין הסכמה לאיסוף המידע הרגיש של תבנית הפנים שלנו? חוששני שלא, ובייחוד כשמדובר במידע בעל רגישות מיוחדת המהווה מזהה ביומטרי המיועד לאימות זהותו של אדם, ובוודאי אם המדובר בשירות חיוני או משמעותי הנדרש לציבור. פריסת מצלמות זיהוי פנים באזורים נבחרים במרחב הציבורי יכולה להביא עימה יעילות מסוימת אך חייבים להכיר גם בכך שהיא מייצרת 'שביל מעקב' בו ניתן בלחיצת כפתור להתחקות, בזמן אמת, אחר פעולותיו של כל אדם וליצור תחושת משטור כוללת כלפי אזרחי המדינה. מניפולציות דיגיטליות העולם משתנה בקצב מהיר וממש מעבר לפינה נמצאת המציאות הרבודה שמשלבת את מה שאנו רואים פיזית ברחוב עם מידע דיגיטלי שאינו חלק מהמרחב הפיזי. לצורך כך קיימים משקפיים חכמים, לא אלו שמכבידים על הראש אלא קלים כמו משקפי ראייה, המצוידים במצלמות זיהוי פנים ומחוברים לרשת. המצלמות יתעדו בזמן אמת את המרחב הציבורי, את אישוני האדם עם המשקפיים (לאן הוא מסיט את מבטו, מה מעניין אותו, כמה זמן הוא בוהה באובייקט מסוים וכו'), ויקבלו מידע והתייחסויות שיופיעו על גבי המשקף לגבי האובייקטים המצולמים במרחב. כל זה קורה בזמן אמת. האדם המרכיב את המשקפיים יזכה לראות את המרחב הציבורי הפיזי ביחד עם שכבות מידע נוספות - דיגיטליות. השימושים לכך הם רבים: אם כולנו נרכיב משקפיים כאלו, אין עוד צורך בתמרורים שהרי ניתן יהיה לסמן לנו, למשל, שאנו בדרכנו לרחוב ללא מוצא מבלי שיציבו בתחילתו תמרור פיזי. ניתן גם 'לקשט' את המרחב בפרחים וצמחייה למרות שאנו נמצאים ברחוב אפרורי ומשעמם. אלו רק דוגמאות קטנות לשימושים רבים יעילים ומעניינים. אך מה לגבי הפרטיות שלנו במרחב הציבורי? משקפיים חכמים מעין אלה, המחוברים בזמן אמת למידע הדיגיטלי, יכולים לפרט לנו במדויק לגבי כל אדם ואדם העובר לידנו ברחוב, מה שמו, היכן הוא מתגורר, מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי, מה הסטאטוס הרומנטי שלו, ומתי לאחרונה היה בקשר עם אנשים אחרים שאנו מכירים. הבילוש והמעקב יהיו בכל פינת רחוב ומבלי שיהיה צורך שננקוט בפעולה ולו הקטנה ביותר. מה יהא אז למושג 'אנונימיות בהמון'? יותר מכך, באמצעות המשקפיים וחיבור עם טכנולוגיות נוספות (הזמינות בלחיצת כפתור וללא תשלום) ניתן ליצור מניפולציות דיגיטליות על האובייקטים המתועדים ברחוב, באופן אשר יאפשר להפשיט בני אדם מבגדיהם, לטשטש ולהחליף זהויות ואף למחוק מראות שאינם נוחים לנו (למשל אדם חסר בית). השאלה היא: האם אנו ערוכים למציאות כזו? האם אנו מבינים היטב מהם האתגרים הצפויים לזכות לפרטיות (וזכויות אחרות) בכניסת טכנולוגיות פולשניות נוספות למרחב הציבורי וכיצד הן תשפענה על מרקם החיים שלנו? האם בכוונתנו לקבוע גבולות ועקרונות בסיסיים לשימוש בטכנולוגיות שכאלו או שמא נמתין לראות 'לאן נושבת הרוח'? המציאות, לא הרבודה, מלמדת אותנו שיהיה כמעט בלתי אפשרי לחזור אחורה. לכן עלינו לנסות לחזות את העתיד ולתכנן היטב בהווה. אולי הטכנולוגיה תסייע לנו בזה.

"אכן, הזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא של המקום" (א' S.U 389 . ,S.U . 347 )1967( ), וכן 2003( 85 הלם, דיני הגנת הפרטיות .) אכן, סביב כל אדם יש מרחב שבתוכו הוא זכאי להיות v Katz עם עצמו. מרחב זה נע עם האדם עצמו. היקפו של המרחב נגזר מהצורך להגן על האוטונומיה של הפרט. על כן הוא עשוי לחול גם במקום בו אין לפרט כל קניין..."

האם שילוט בכניסה לסניף יביא למעין הסכמה לאיסוף המידע הרגיש של תבנית הפנים שלנו? חוששני שלא, ובייחוד כשמדובר במידע בעל רגישות מיוחדת המהווה מזהה ביומטרי המיועד לאימות זהותו של אדם

עלינו לזכור היטב את האמירות החשובות הללו בהקשר של הזכות לפרטיות: מרחב הנע עם האדם עצמו והוא עשוי לחול במקום בו אין לפרט כל קניין. הדברים מקבלים ביטוי ביתר שאת נוכח המציאות הקיימת בה מידע הנאסף במרחב הציבורי יכול להביא לפגיעה משמעותית בזכות לפרטיות נוכח מידע אישי רב אותו אנו משתפים בפלטפורמות דיגיטליות. כיום, כידוע, ניתן ללמוד על אדם באמצעות פרטי מידע אישי קטנים שנראים לנו זניחים. צילום במרחב הציבורי יכול להיות בדיוק אותו פרט מידע שיאפשר זאת. הצלבות מידע מסוג זה שכיחות יותר ויותר ככל שאנו משתפים מידע אישי בפלטפורמות דיגיטליות אשר ניתן לאתרן ברשת הפתוחה. אז מה יהיה דינן של טכנולוגיות מתקדמות יותר אשר מבקשים להציבן במרחב הציבורי? ניקח דוגמה נוספת: רשת שיווק גדולה בהיקף ארצי מבקשת לצלם אותנו במצלמות זיהוי פנים בזמן אמת עת אנו נכנסים בשערי הסניפים שלה. לטענת הרשת, מדובר באמצעי היחיד שבגינו ניתן להילחם בתופעת הגניבות בסניפים. האם הפעולה לגיטימית לפי חוק הגנת הפרטיות בישראל? לא. על פי החוק, נדרשת הסכמה מדעת ומרצונו החופשי של אדם, לפעולות העלולות לפגוע בפרטיותו, ובכלל זה, בנסיבות מסוימות, גם לאיסוף מידע אישי על אודותיו.