עורך הדין - גיליון 54 - אפריל 2026

זהר מותו של מיכאל כאקט מלא אור של רצון חופשי ושל תמיכה מערכתית. דווקא מותו - המאושר, המבוקר, המתוקשר - הדגיש את ניגוד זה. בעוד כל אחד מסובביו של מיכאל, כביכול המכריעים בעניינו, נתון לגורלו, דווקא מיכאל החולה היה זה שזכה לעצב את רגע מותו ומשמעותו. כפי שכתבה זלדה: "לכל איש יש שם... שנתן לו מותו". מיכאל, שלא התפרסם בחייו, התפרסם דווקא בעת מותו ובגינו. מותו הוא שהעניק בדיעבד משמעות עמוקה לחייו.

וסרט על צעיר וצעירה ממשפחות פשע מתחרות שמתאהבים; דאג למטפלת שלו ועתידה; וידע להנות על אף עומק סיבלו, מה שלאדם בריא נראה כמו משימה בלתי אפשרית. עבורי זה היה שעור איך גם סבל הוא משהו יחסי, איך מכל רגע אפשר להפיק את המיטב. האור חזר לעיניו ביודעו שהשליטה חזרה לחייו והוא שוב אדון לגופו ולקביעת לוחות זמניו. לא המחלה תקבע מתי ימות, הוא יקבע בעבורה. איפה שחשבתי שאין חיים, דווקא שם הם התגלו. תרומת איברים כחודש אחר פסק הדין, כתב לי מיכאל בהודעת וואטסאפ: "רציתי לשאול אותך אם תוכל לברר אם אני יכול לתרום איברים. הכליה שלי משו משו. ובלי צחוק הלב שלי חזק כמו ברזל". המרכז הלאומי להשתלות, בראשות ד"ר תמר אשכנזי, נרתם ובתוך ימים הוקמה אופרציה רפואית בבית החולים שיבא לבדוק את היתכנות הבקשה ולבצע אותה. נמצא שיוכל לתרום לב, כליות וכבד. מאותה העת הפסיק מיכאל לדבר על 'המתה' וקרא לאירוע הפסקת חייו 'השתלה'. עד לאותה העת, תרומות איברים היו רק מאנשים שחוו מוות מוחי מוחלט. מיכאל איתגר גם את קונצפט זה ולראשונה אדם חי תיכנן לא רק את מותו אלא גם מה יקרה עם איבריו. הוא התלבט אם לבקש לפגוש אישית את נתרמי האיברים, אולם חשש שעצם מחלתו תרתיע אותם. , בית חולים שיבא 25.9.2025 ביום שמיכאל קבע לכך, נערכו בחדרי ניתוח מקבילים נתרמי האיברים ועשרות צוותי רפואה. מיכאל איתגר לא רק את רגע המוות וגבולותיו (שכן עוד לפני היה 'המת החי' או 'החי המת'), אלא גם את עקרון סופיות החיים – שכן באותו רגע נתן חיים לאחרים. בחדר טיפול נמרץ הקראתי בפניו את הסכמתו מדעת לשני המהלכים, וכן מקהלת - "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. עת ללדת ועת למות, עת להרוג ועת לרפוא, עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום". סביב מיטתו עמדו במעגל קרוביו מחובקים. מיכאל לא סבל. למעשה, למרות שיתוק שריריו, הוא חייך. בעיניו. החי על המת/המת על החי תפיסת 'הכל שפיט' נולדה בעיקרה מהתפיסה כי כל מהלך בחיינו – מרגע הלידה ועד רגע המוות, דרך כל מה שקורה במשך החיים, ניתן לניסוח משפטי, להסכמה ולבחינה. לצד הרגישות והאנושיות שבה טיפלו כל המערכות בעניינו של מיכאל - הפרקליטות, היעוץ המשפטי לממשלה, אד"י, שיבא, בית המשפט המחוזי - לא יכולתי שלא לחשוב על הערך המתעתע של חיי אדם בישראל. האם כל הרוג בתאונת דרכים מיותרת מאושר על ידי שופט? האם יש צורך באישור משפטי ביציאה למלחמה? האם כל אובדן חיים בפיגוע, ,7/10- נעשה בהסכמה משפטית? דווקא בשיאה של מלחמת ה כשדומה היה שחיי אדם הפכו להפקר והמוות אורב בכל פינה,

משפט ורפואה המקרה של מיכאל הוא המקום בו נפגשו הלב, המשפט והרפואה. המתח התמידי הקיים בין הדיסציפלינות - משפט ורפואה - בא לידי מיזוג מושלם כשהמשפט נתן אישור לרפואה לנהוג כפי שנהגה, ולרפא את מיכאל בדרכה, כלומר להפסיק את סיבלו. הרפואה מצידה היתה חייבת את ההסדרה המשפטית, למרות שגם ללא אסדרה זו ממילא מיכאל היה מת. שני תחומי-על אלו, שלא פעם מתנגשים - רפואה ומשפט, משפט ורפואה - הרכינו ראשם בהדדיות בפני "החיים עצמם", שניהם מצאו את עצמם משתחווים בכניעה לא רק לאיתני הטבע, אלא לרצונו הכן, הישיר והפשוט של אדם לשלוט בחייו ולסיים את סיבלו. חשבתי כיצד הצליח מיכאל, בלא תנועה, לאתגר כל מוסכמה - החל מחתימה על תצהיר (באמצעות טביעת אצבע), דרך טקס סוף החיים (שהוקדם עוד לפני מותו, ובהשתתפותו), ההלוויה שלא היתה (כי ביקש לשרוף גופתו), ולמתנה היקרה מכל שהעניק לי - לראות את המוות כהמשך החיים, לראות איך המקצוע שלנו עושה לא רק דין אלא בעיקר חסד, חמלה ורחמים. תודה מיכאל.

41 | עורך הדין | 2026 אפריל | 54 גליון