גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

נשק, כוח אדם ומנגנוני כפייה כדי להרוויח כסף ולא כדי לקדם אידאולוגיה אינה יכולה, כשלעצמה, לחסן אותו מפני התאמת המענה המשפטי, לאחר שהכוח שצבר הגיע לרמה אסטרטגית. המשפט נדרש אפוא לשאול לא רק מדוע הארגון . פועל, אלא גם מה הוא מסוגל לעשות שלוש דרכים לשינוי הפרדיגמה . מן האבחון נגזרות שלוש חלופות משפטיות החלופה הראשונה היא להחיל, מכוח חקיקה ובתנאים מחמירים, כלים מסוימים שפותחו בעולם המאבק בטרור גם על ארגוני פשיעה רצחניים שחצו רף מוגדר של איום אסטרטגי. הארגון ייוותר פלילי בסיווגו, אך עוצמת האיום תצדיק שימוש בכלים . מניעתיים נוספים החלופה השנייה, שבה אני תומך, היא לאפשר את הגדרתם של ארגוני פשיעה רצחניים שחצו סף אסטרטגי שייקבע בדין כארגוני טרור. אין מדובר בהפיכת כל ארגון פשיעה לארגון טרור או במחיקת ההבחנה בין עבריינות לאומנית לעבריינות כלכלית. השאלה היא אם המניע הכלכלי צריך להכתיב לבדו את גבולות המענה גם כאשר האמצעים, היכולת וההשפעה כבר מאיימים על הריבונות, המשילות והביטחון הלאומי. המלצה ברוח זו הצגתי לראש הממשלה, אשר הורה לקדם . שינוי פרדיגמה ביחס לארגוני הפשיעה הרצחניים החלופה השלישית היא יצירת קטגוריה משפטית עצמאית של "איום פלילי אסטרטגי", שתגדיר תנאי סף מחמירים ותצמיד להם סל סמכויות מדורג. כך ניתן ליצור משטר משפטי מותאם לעוצמת האיום גם מבלי להרחיב את משמעותו המשפטית של .” המונח "טרור הוויכוח בין החלופות חשוב, אך אינו יכול להיות נקודת הסיום. מי שמתנגד להגדרת ארגוני הפשיעה הרצחניים כארגוני טרור נדרש להשיב לשאלה המעשית: איזה משטר משפטי חלופי יאפשר לפעול נגד תהליך ההתעצמות של ארגוני הפשיעה, לפני שהכוח שנצבר על ידם יתממש במלואו? המחלוקת על . המונח אינה יכולה לשמש תחליף להכרעה בשאלת הכלים שינוי נקודת האיזון במדינת חוק הרחבת ארגז הכלים אינה יכולה לטשטש את הגבול בין מסוכנות לבין אשמה. אדם לא יורשע אלא על יסוד ראיות קבילות וברף ההוכחה שנקבע בדין, וחזקת החפות אינה משתנה משום שהאיום חמור יותר. השאלה היא אילו מסלולים משלימים רשאית המדינה להעמיד לצד ההליך הפלילי כדי . לצמצם סיכון אסטרטגי בטרם התממשותו ככל שהסמכות עוצמתית ופוגענית יותר, כך נדרשים תנאי הפעלה מחמירים יותר: הסמכה מפורשת בחוק, מבחני סף ברורים, תשתית עובדתית מספקת, מידתיות, הגבלה בזמן וביקורת שיפוטית

אפקטיבית. תכליתו של הסדר חריג אינה להפוך את החריג לכלל, אלא להתמודד עם איום שחצה סף מוגדר, ולאפשר חזרה לכלים . הרגילים כאשר הסיכון פוחת אך זכויות האדם אינן נחלתם של חשודים ונאשמים בלבד. גם האזרח המאוים, בעל העסק הנדרש לשלם דמי חסות, העד החושש להעיד, ועובד הציבור המבקש להפעיל את סמכותו ללא מורא, זכאים להגנת המדינה. מדינת חוק נדרשת לנהל שני סיכונים בעת ובעונה אחת: הסיכון שבהפעלת יתר של כוחה, והסיכון שבהפעלת חסר המותירה את הציבור חשוף לכוחם של ארגונים חמושים. האתגר אינו לבחור בין שלטון החוק לבין ביטחון . הציבור, אלא לעצב מסגרת המגינה על שניהם אלא שגם שינוי הדין לא יספיק. ניתן להעניק למערכת אכיפת החוק ארגז כלים רחב ומדויק יותר, ועדיין להיכשל אם אין מנגנון המסוגל להפעיל את הכלים הללו כמערכה אחת. מכאן לשאלה המוסדית. מי נושא באחריות המקצועית לניהול המערכה, ומה משמעותה של אחריות זו כאשר התוצאות אינן משנות את מגמת האיום?

27 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון