גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

ההבחנה אינה טכנית; היא נובעת מן השאלה שכל הליך מעורר. המתנגד בטענת אי־כשירות או השפעה בלתי הוגנת בוחן אם המסמך משקף את רצונו האמיתי של המצווה. התובע מכוח שיתוף, לעומתו, עשוי לקבל את הצוואה במלואה, בלא לערער על תוקפה, ולחלוק רק על ההנחה שנכס מסוים היה כולו של המנוח. בראשון נבחנת סמכותו של המסמך לחלק את הרכוש; בשני - הרכוש העומד לחלוקה. מכאן שצמצום העיזבון המתואר בצוואה אינו מוכיח, כשלעצמו, סיכול של רצון המצווה. ייתכן שהוא אך מתקן את התשתית העובדתית שעליה נשען רצונו. עם זאת, ליורשים האחרים ההשלכה ממשית: מצווה שהוריש לאשתו מחצית מרכושו, ואשתו הוכיחה זכות במחצית הרכוש מכוח יחסי הממון, תקבל גם מחצית מיתרת העיזבון — ויתר היורשים יקבלו רבע מן הרכוש שיוחס לעיזבון מלכתחילה, במקום מחציתו. על רקע הבחנה זו יש לקרוא את שני פסקי הדין המנחים של ביהמ״ש אומצה הגנה למתנגד בתום לב ובעילה אנגלמן העליון בסוגיה. בעניין 6 סבירה: כיבוד הרצון מחייב לאפשר בירור שהמסמך אכן משקף אותו. , שעסק בתקיפת מסת העיזבון, נאמר כי גם שם טעמים יונה בעניין סבירים ותום לב מונעים את הפעלת התניה. ואולם בפסק הדין שלפנינו הובהר כי זו הייתה אמרת אגב: שכן, הילדים באותו עניין לא הגישו את התביעה, ואי-התגוננותם מפני תביעת אמם לא 7 נחשבה להתנגדות. התוצאה היא שדין ברור ואחיד ביחס לתניות אי-תביעה לא היה בנמצא, והיה עליו לנסח כלל עצמאי. השאלה הייתה מה יהיה עוגנו של כלל זה וביהמ”ש מצא אותו בפרשנות הצוואה.

בחריג אחד: תניה האוסרת תביעה קניינית בטוחה ובהירה בנכס מוגדר תיאכף ללא מבחן זה. המחלוקת נגעה אפוא להיקף האיסור ולמשמעות הבחירה: הרוב הדגיש את חופש הציווי, והמיעוט — את זכות הגישה לערכאות. על פסק דינו של ביהמ״ש המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ״ש העליון, בהשיגה על שלילת זכייתה מכוח הצוואה לנוכח זאת שלא התנגדה לקיומה של הצוואה. בגלגול שלישי זה נתן ביהמ״ש העליון רשות ערעור בשאלה העקרונית בלבד, דן בבקשה כבערעור, קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לביהמ״ש לענייני משפחה. אך יש לדייק: פסק הדין לא קבע כי המבקשת זכאית לצבור את שתי הזכויות. ביהמ״ש הותיר על כנן את הקביעות שהתניה היא מסוג אי-תביעה ושתביעת המבקשת נופלת עקרונית בגדרה, אך דחה את “מודל התוקף הבלתי מסויג” שאימצה עמדת הרוב. מכאן שהסיווג כאי-תביעה אינו מכריע, כשלעצמו, את גורל התניה: הוא משרטט את גבולות האיסור, אך אינו משיב על השאלה אם ביקש המצווה, ביודעין, להתנות את הזכייה בהימנעות מהליכים אלה. על פשרו של פער זה ניתן לעמוד רק לאור ההבחנה שבין שני סוגי התניות. בין תוקף הצוואה לגבולות העיזבון תניית סילוקין היא מקרה פרטי של זכייה בתנאי מפסיק לפי סעיף פסק הדין אימץ את ההבחנה, שהתגבשה 5 (א) לחוק הירושה. 44 עניינה אי-תקיפה בספרות, בין שני סוגים של תניות כאלה. תניית אי- התנגדות לתוקף הצוואה בעילות מתחום דיני הירושה. תניית עניינה תביעות מכוח מקור חיצוני לדינים אלה, כגון יחסי תביעה ממון בין בני זוג. תניה אחת יכולה לכלול את שני הסוגים.

(להלן: חוק הירושה). 1965– חוק הירושה, התשכ״ה 5 ) (להלן: עניין אנגלמן). 1989( 772 )1( פ״ד מג אנגלמן נ׳ קליין, 245/85 ע״א 6 .1 ) (להלן: עניין יונה); עניין פלונית, לעיל ה״ש 1994( 275 )3( פ״ד מח יונה נ׳ אדלמן, 2698/92 ע״א 7

43 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון