גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

חידושה של הלכת פלונית הוא בהסטת נקודת הכובד: שוב אין הפנייה לערכאות מפעילה מאליה את תניית הסילוקין, ותחת זאת נדרש בירור של ממש בדבר רצונו של המצווה

המצווה. הסבירות היא אובייקטיבית: עילה רצינית בעלת סיכויי הצלחה. דחיית התביעה אינה הופכת אותה בדיעבד לתביעת סרק; מנגד, אמונה פנימית לבדה אינה מספיקה כאשר אין לתביעה בסיס סביר. שאלת הנטל מחייבת הבחנה בין שני ספקות: ספק שקול בין הצעה לטעות פותח בפני הזוכה את מסלול תום הלב והסבירות, ואילו “תיקו ראייתי” בהוכחת תנאי המבחן פועל לרעתו, שכן עליו להוכיחם במאזן ההסתברויות. בשונה מטענת שימוש לרעה בהליכי משפט, אין די בהיעדר ראיה לחוסר תום לבו. חלוקת סיכונים זו חושפת את ההיגיון שבמתווה כולו. בירור המודעות מגן על רצון המת מפני הגשמת טעותו; בחינת התביעה מגינה עליו מפני ניצול הספק לסיכול רצונו. ביהמ״ש אף נימק את המבחן בבכורתה של זכות הגישה לערכאות, כל ואולם, נקודת מבטו 9 עוד לא הוכח שהמצווה ביקש להגבילה. של הזוכה טעונה בחינה נוספת דווקא בקטגוריית ההצעה, שבה התניה נאכפת ללא סייג. הבחירה המשפטית והמחיר המעשי יש להבחין בין ההלכה שנקבעה לבין הנמקתה. לפי פסק הדין, בקטגוריית ההצעה עומדת בפני הזוכה בחירה חופשית, ומאחר שאין לו זכות קנויה במתנה שבצוואה, זכות הגישה שלו לערכאות על הנמקה זו, ולא על התוצאה, יש להעיר: 10 אינה נפגעת כהוא זה. החופש המשפטי לפנות לערכאות עשוי להתלוות למחיר כלכלי מרתיע: בן זוג נדרש לעתים להכריע בטרם הוכרו זכויותיו ובטרם התברר שוויין — קושי שעליו עמד גם השופט ויצנבליט. היעדרה של זכות קנויה מסביר מדוע מותר להתנות את המתנה; אין בו כדי להראות שלהתניה אין השפעה ממשית על מימוש הקניין. ביהמ״ש אינו מתעלם מקושי זה. הוא מורה על זהירות מיוחדת כשמדובר בזכויות מכוח יחסי ממון או שיתוף זוגי — זכויות שלרוב אינן רשומות ואינן ודאיות, וההכרה בהן נעשית בדיעבד — ומכיר בכך אלא 11 שמאפיינים אלה מקשים על הבחירה גם מול הצעה מפורשת. שמסקנתו אינה חסינות של בן הזוג, כי אם דרישה שרצון המצווה יהא מפורש וברור; הצעה שהוכחה תיאכף גם כלפיו. עם זאת, לזהירות זו מחיר משלה: מוקד ההתדיינות עשוי לעבור לשאלה מה ידע המצווה, ותניה שנועדה למנוע סכסוך עלולה לעורר סכסוך על משמעותה. מחיר זה מונח, במידה רבה, לפתחו של מנסח הצוואה. מן ההלכה אל האחריות המקצועית בעריכת צוואות ההלכה מעבירה את מוקד המחלוקת אל מודעות המצווה, ומכאן שהמקום לצמצם מחלוקת זו הוא שלב עריכת הצוואה. על עורך הצוואה לברר אם המצווה מבקש רק למנוע התדיינות, או

להתנות את הירושה בוויתור על זכויות עצמאיות — שני רצונות שאינם בהכרח זהים. מכאן ההמלצות שלהלן, שהן המלצות תכנוניות ולא מנגנון שקבע ביהמ״ש. יש לברר את הזכויות בנכסים: רישום לעומת היקף בעלות, רכוש )1( המצווה לעומת זכויות אפשריות של אחרים — ועל בסיס זה להגדיר את ההליכים שהתניה מכוונת אליהם. “מכל סיבה שהיא” אינו תחליף להגדרה זו, וניסוח נחרץ אינו הופך תניית אי־תקיפה לחסינה ממבחן תום הלב והסבירות. כאשר מוצגת הצעה, יש להבהיר את הברירה ואת מחירה: אובדן )2( ההקניה גם אם התביעה תצליח, ולהסדיר מתי נעשית הבחירה ומה דינם של הליכי בירור מקדימים. ביחס לבן זוג יש להתייחס במפורש למקור הזכות ולרכוש הנוגע )3( בדבר, לברר אם המצווה מבקש להתנות את הזכייה בהימנעות מתביעה או מעדיף להחריג זכויות זוגיות, ולשקול הוראה חלופית למקרה שיתברר שחלק מן הנכס אינו שלו. יש להסדיר את תוצאות השלילה: מי יקבל את המנה שנשללה )4( ומה גורל יתר הוראות החלוקה, ולבחור במודע בין תנאי מפסיק לבין חיוב יורש, שאינם מנגנונים שקולים. יש לתעד את ההסברים למצווה ואת מודעותו לטענות אפשריות, )5( שכן זו השאלה שביהמ״ש יידרש לה. מסמך נלווה של הזוכים אינו תחליף לניסוח הצוואה, ואין להניח שהבטחה כללית לכבד 12 את הרצון היא כשלעצמה ויתור תקף על תביעה רכושית. סיום הוא בהסטת נקודת הכובד: שוב אין פלונית חידושה של הלכת הפנייה לערכאות מפעילה מאליה את תניית הסילוקין, ותחת זאת נדרש בירור של ממש בדבר רצונו של המצווה. ביהמ״ש אינו מבכר אפריורית את חופש הציווי על פני זכות הגישה לערכאות, אלא מתנה רצון המודע לזכויות שעליהן את בכורתו בקיומו של רצון אמיתי — ולא כזה המתמצה בניסוח גורף. ההבחנה בין מתבקש הזוכה לוותר, אי-תקיפה לאי-תביעה היא שסללה את הדרך לכלל זה, וחלוקת נטלי ההוכחה מגשימה את תכליתו; אלא שהנחת הבחירה החופשית, שעליה הוא מושתת, אינה חפה מקשיים. מכאן מתבקשת מסקנה כפולה: על עורך הדין לברר ולעגן את ההבחנה בין שני סוגי הרצון בחיי המצווה, ועל ביהמ״ש להקפיד שלא תימחק לאחר מותו.

.99 , פסקה 1 עניין פלונית, לעיל ה״ש 9 .92 , פסקה 1 עניין פלונית, לעיל ה״ש 10 (ג) לחוק הירושה. 11 ; וראו סעיף 102 , פסקה 1 עניין פלונית, לעיל ה״ש 11 (פרק ב’ לעיל). משמעותו ותוקפו של מסמך כזה טעונים בחינה נפרדת. 2015 השוו לכתב ההתחייבות שעליו חתמו המבקשת והילדים בשנת 12

45 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון