גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

כמעט לא עוצר. כשהמערכת התודעתית כל כך עמוסה, קשה להבחין מה באמת חשוב, מהו פחד, מהי אמונה אוטומטית ומהי בחירה מדויקת. לכן כדאי למצוא דרך שמאפשרת להאט מעט את הרעש. מדיטציה, נשימות, הליכה, כתיבה או כל כלי אחר שעוזר לנו לעצור, להתבונן וליצור מעט מרווח בין המחשבות. ומה אנחנו עושים עם כל מה שאנחנו מרגישים? זה אולי הרובד המוזנח ביותר בעולם המקצועי שלנו. עורכי דין לומדים לחשוב רציונלית. לנתח. להבחין בין עיקר לטפל. לבנות טיעון. להסתכל על עובדות. ולפעמים אנחנו אפילו אומרים בגאווה: “אני לא פועל מהרגש. אני אדם רציונלי”. אני לא מאמינה בזה. אנחנו בני אדם. אנחנו מרגישים. אנחנו אוהבים להרגיש שמחה, אהבה, עונג. אנחנו פחות אוהבים, ואפשר להבין את זה, להרגיש את הרגשות הפחות נעימים, אבל הם גם כאן. אנחנו מפחדים מדחייה. מפחדים להיכשל. נעלבים. כועסים. מתביישים. מקנאים. רוצים שיעריכו אותנו. מפחדים שיחשבו שאנחנו יקרים מדי, מוחצנים מדי, שאפתנים מדי או לא מספיק טובים. הרגשות האלה נמצאים איתנו גם כשאנחנו נכנסים למשרד. השאלה אינה אם נפעל מתוך עולם רגשי או מתוך עולם רציונלי. השאלה היא האם אנחנו מכירים את העולם הרגשי שלנו מספיק כדי שלא ינהל אותנו מאחורי הקלעים. אם אני מפחדת מדחייה ולא מוכנה לפגוש את הפחד הזה, יכול להיות שאמנע מליזום שיחה עם לקוח פוטנציאלי. אם אני מפחדת מביקורת, אולי אכתוב מאמר מצוין ולעולם לא אפרסם אותו. אם אני מפחדת לאכזב, אולי אסכים שוב ושוב לדרישות לא סבירות של לקוחות. ואם עמוק בתוכי אני עדיין מרגישה “קטנה”, יהיה לי קשה מאוד לתפוס מקום גדול בעולם. הדרך בעיניי היא לזהות את הפחד, לתת לו שם, להכיר בכך שהוא שם ולהסכים לפגוש אותו. במקום להדוף את הרגש או לנסות להדחיק אותו, אפשר לתת לו מקום, לאפשר לו לעבור דרכנו ובהדרגה גם להשתחרר. אחד האתגרים הוא שלפעמים קשה לנו להבחין בין פחד לבין אינטואיציה. שניהם יכולים להופיע כתחושה פנימית חזקה, ושניהם יכולים לומר לנו לכאורה “אל תלכי לשם” או “זה לא נכון לך”. אלא שהפחד ניזון פעמים רבות מחוויות העבר, מאמונות ומכאבים שאנחנו נושאים איתנו, בעוד שהאינטואיציה, כפי שאני תופסת אותה, מחברת אותנו לידיעה פנימית עמוקה לגבי מה שנכון ומיטיב עבורנו. ככל שאנחנו לומדים להכיר את הפחדים שלנו, לעבד אותם ולשחרר אותם, ככל שאנחנו מאפשרים לרגש לעבור דרכנו, קל לנו יותר להבחין בין הקולות. ואז אנחנו יכולות לבחור לא מתוך ניסיון להימנע מכאב או להגן על עצמנו, אלא מתוך הקשבה פנימית עמוקה יותר. וזו כבר בחירה ממקום אחר לגמרי.

אז מתי סוף סוף עושים? כל העבודה הפנימית הזאת אינה מייתרת את עושים. ועוד איך. העשייה. אנחנו חיים בעולם של רוח ושל חומר, ועסק זקוק גם לפעולות מאוד קונקרטיות. אם אני מנהלת עסק, יש לי בו כל מיני “מחלקות”: לא רק “ייצור” (העבודה המשפטית), אלא גם פיתוח עסקי, שיווק, מכירות, כספים, אדמיניסטרציה, משאבי אנוש. וכדאי ליזום. לכתוב. להרצות. ליצור מערכות יחסים. לחזור ללקוחות עבר. לבנות תכנית עבודה. להגדיר יעדים. לתמחר. לגבות. לגייס. לנהל. אבל הפעולות שאנחנו בוחרים צריכות להיות בהלימה למי שאנחנו, לערכים שלנו, לאמונות שאנחנו מבקשים לחזק וליכולת שלנו לפגוש את הרגשות שעולים בדרך. בלי ההלימה הזאת, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מאוד עסוקים, אבל לא בהכרח מתקדמים. ומה העסק שלי מנסה ללמד אותי על עצמי? העסק שלנו הוא פלטפורמה להתפתחות שלנו. כל שינוי שאנחנו עושים בתוכנו יכול לבוא לידי ביטוי גם בעסק, וכל התפתחות שמתרחשת דרך העסק יכולה לחלחל למרחבים אחרים בחיינו. כשאני לומדת להציב גבולות מול לקוחות, אני עשויה לגלות שקל לי יותר להציב גבולות גם במערכות יחסים אחרות. כשאני מחזקת את תחושת הערך שלי, זה יכול להשפיע על האופן שבו אני מתמחרת את העבודה שלי, אבל גם על ההתנהלות שלי עם בן הזוג שלי. וזה עובד גם בכיוון ההפוך. שינוי שאנחנו עושים בזוגיות, בהורות, בחברות או במערכת היחסים שלנו עם הגוף, יכול לשנות גם את הדרך שבה אנחנו מנהלים את העסק. בעיניי, הכול קשור בהכול. אנחנו לא משאירים את מי שאנחנו מחוץ לדלת כשאנחנו נכנסים למשרד. אני אוהבת לחשוב על העסק כעל סוג של מראה. הוא משקף לנו את מערכת היחסים שלנו עם כסף, ערך, גבולות, שליטה, אמון, הצלחה, נראות ועם עצמנו. אם קשה לי להציב גבול ללקוח, כדאי ללמוד איך להציב גבולות, אבל גם לשאול למה קשה לי לומר לא. אם אני רוצה לגדול אבל לא מסוגלת לשחרר דבר לאחרים, אולי לצד כלי ניהול טובים כדאי לי לפגוש גם את הצורך שלי בשליטה. ואם אני מבקשת מהעסק שלי לגדול, אולי כדאי לבדוק באילו מקומות בחיים אני עדיין מסכימה להיות קטנה. הרבדים האלה אינם מדרגות שעולים בהן בזו אחר זו. הם פועלים יחד. לפעמים עשייה חדשה מציפה פחד. הפחד חושף אמונה. האמונה גורמת לנו לשאול מחדש מי אנחנו ומה באמת חשוב לנו, ומתוך ההבנה הזאת נוצרת עשייה אחרת. כי פיתוח עסקי, לפחות כפי שאני רואה אותו, איננו רק פיתוח של העסק. הוא פיתוח של האדם שמוביל אותו. אותה עורכת דין שרצתה לגדול לא הייתה צריכה רק עוד לקוחות. כי בסופו של דבר, היא הייתה צריכה להסכים להיות גדולה. העסק שלנו יכול להתפתח רק עד המקום שאליו אנחנו עצמנו מוכנים להתפתח.

55 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון