גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

רשלנות מקצועית | בעיני עורך הדין

טיבה תחת ההכרעה המקורית, ומחייבת את בית המשפט לנהל משפט היפותטי שבו ייבחן מה היה קורה אילו נטענה הטענה שלא נטענה. הליכים מסוג זה מרבים התדיינויות, עלולים להוליד קביעות 3 שיפוטיות סותרות ובסופו של דבר לפגוע באמון הציבור. ההחלטות בתחום הליטיגציה מתקבלות פעמים שנית, תנאי העבודה. רבות בחוסר ודאות, בזמן אמת, באולם, תחת לחץ זמן, ועל בסיס מידע חלקי, ובחינתן בדיעבד מתוך פרוטוקול מלא ופסק דין מנומק מעוותת 4 את נקודת המבט.

שיקול דעת או רשלנות: על הקו המפריד באחריותו המקצועית של עורך הדין לא כל טעות של עורך דין היא רשלנות. הקו עובר בין בחירה מודעת בחלופה סבירה לבין מחדל שאין מאחוריו שיקול דעת - ואת ההחלטה יש לבחון בזמן אמת, לא בחכמה שלאחר מעשה מבוא א. השאלה המרכזית, כמעט בכל תיק של רשלנות עורך דין בניהול הליך משפטי, היא ההבחנה בין רשלנות מקצועית לבין טעות בשיקול דעת. טענה הנשמעת במרבית תביעות הרשלנות המקצועית בגין ניהול ההליך המשפטי. טענה זו כמעט אינה נשמעת בתביעות שעניינן עסקאות מקרקעין, וההבדל נעוץ בטיב החיוב. בעוד שחיובו של עורך הדין המייצג בעסקת מקרקעין נתפס כחיוב הקרוב לחיוב תוצאה [רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין], חיוביו של עורך הדין המייצג בבית המשפט הם "חיובי השתדלות". עורך הדין אינו מבטיח תוצאה. בעניין זה נפסק כבר לפני כחמישים שנה בבית המשפט העליון כי חובתם של עורכי הדין לא הייתה להעלות כל טענה אפשרית, "אלא חובתם היתה לשקול אם לשאול ומה לשאול, אם לטעון ומה לטעון; 2 וטעות שטעו בשיקול-דעתם (אם טעו) אינה עולה כדי התרשלות". מדוע מגן הדין על שיקול הדעת המוטעה? ההגנה על שיקול דעתו המוטעה של עורך הדין אינה נדיבות כלפי המקצוע אלא תולדה של שני טעמים עיקריים: תביעת רשלנות בגין ניהול הליך חותרת מעצם ראשית, סופיות הדיון. *1 אלי הלם מאת:

ההבחנה בין טעות בשיקול דעת ב. לבין רשלנות מקצועית

יש מקרים שבהם הרשלנות המקצועית של עורך הדין בניהול ההליך המשפטי "זועקת לשמים". עורך דין שהחמיץ מועד להגשת ערעור או עורך דין שלא הוכיח את אחד ממרכיבי התביעה - התרשל. הטענה כי מדובר בטעות בשיקול דעת אינה מתקבלת על הדעת בנסיבות כאלה ניתן לחלק את ההבחנה בין רשלנות לבין טעות בשיקול דעת לשלוש אמות מידה מרכזיות: החמצת תקופת ההתיישנות או המועד ראשית, מועד שקבוע בדין. להגשת ערעור הם הקבוצה החזקה ביותר בתביעות מסוג זה, מפני שאין בהם שיקול דעת כלל. התוצאה בינארית: או שהוגש במועד או שלא הוגש. עורך דין שהחמיץ מועד כזה אינו יכול לטעון שטעה בשיקול דעת, שכן לא הייתה לפניו חלופה סבירה אחרת, וממילא אין להחלטתו מתחם שהדין יגן עליו. כל עוד הדין שותק שנית, הפרת הוראת דין או צו שיפוטי מפורש. והבחירה פתוחה, ההכרעה היא, במרבית המקרים, שיקול דעת. משקיימת הוראה מחייבת, ההגנה נופלת, והשאלות היחידות שנותרות הן הקשר הסיבתי והנזק. באיכות הטיפול, שלישית, ההבחנה בין עצם הטיפול לבין איכותו. בטיב הטענה ובאופן ניסוחה, החובה היא חובת השתדלות. בעצם הטיפול, בעשייה עצמה, החובה מתקרבת לחובה תוצאתית: על עורך הדין שלא הגיש את המסמך הנדרש רובץ הנטל להסביר מדוע לא הגיש. העיקרון המרכזי שעל בסיסו תיעשה ההבחנה בין רשלנות לבין הפעולה החלופית המצויה במתחם טעות בשיקול דעת הוא שאלת ככל שיוכיח עורך הדין כי הסבירות של הפעולות האפשריות. הפעולה שנקט, אף שהתבררה כמוטעית וכמזיקה, הייתה אחת מן הפעולות החלופיות המצויות במתחם הסבירות - כך תגבר נטייתו של בית המשפט להעניק לעורך הדין את הגנת שיקול הדעת המוטעה על פני קביעה כי מדובר ברשלנות מקצועית.

.)2017- של עורכי דין (הוצאת לשכת עורכי הדין, התשע"ז רשלנות מקצועית * הכותב הינו עורך דין, מחבר הספר 1 .)16.9.14 (נבו 45 ' , פס קבוצת גיאות בע"מ נ' גולדפרב 7633/12 ). לפסיקה חדשה יותר, ראו: ע"א 1976( 81-82 ,75 )3( פ"ד ל רויטמן נ' אדרת, 735/75 ע"א 2 .)3.5.10 (נבו מגורי-כהן נ' עו"ד מ' קמר ‏ 9022/08 ע"א 3 .)2002( 5 כו עיוני משפט ראו גם אסף יעקב "רשלנות בין כותלי בית המשפט: לשאלת אחריותם המקצועית של עורכי-דין במסגרת הדיון המשפטי" 4

תשפ"ז | 55 גליון | עורך הדין | 70