גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

אולם לעיתים ההבחנה אינה פשוטה וחדה. אומר על כך השופט נ' "השאלה מתי הפר עורך הנדל בעניין סעדיה את הדברים הבאים: דין את חובת הזהירות כלפי לקוחו לעיתים אינה פשוטה כלל ועיקר. ההכרעה בה מערבת שיקולים שונים ועשויה לדרוש להבחין בין מעשה או מחדל שעולה כדי התרשלות לבין מעשה או מחדל המוצא מקומו בגדר שיקול דעת מוטעה של עורך הדין. הגבול בין שני אלה עשוי להיות מטושטש ומלאכת שרטוט הקו שעובר ביניהם מחייבת 6 עדינות וזהירות".

אולם יש להדגיש בעניין זה: "טעות בשיקול הדעת" אינן מילות קסם שבעצם העלאתן יזכה עורך הדין בהגנה. על עורך הדין להוכיח, בראיות, כי בחר בחלופה שהייתה חלק ממארג של פעולות סבירות בנסיבות העניין. בחירה באפשרות שלא הייתה סבירה, ושהיה ברור - כבר במועד קבלתה - שתוביל את הלקוח אל עברי פי פחת, לא תזכה את עורך הדין בהגנת שיקול הדעת. עוד יש לזכור בעניין זה כי ההחלטה נבחנת לפי מה שהיה לפני עורך הדין בשעה שקיבל אותה, ולא לפי מה שהתברר אחריה. כפי שכל רשלנות נבחנת במועד המעשה או המחדל הרשלני, כך גם רשלנות מקצועית של עורך דין. חכמה שבדיעבד אינה אמת מידה, וכל תביעת רשלנות מקצועית חייבת להתמודד עם הפער הזה. חובת היידוע ג. ההבחנה בין טעות בשיקול דעת לרשלנות אינה נבחנת רק בתוכן ההחלטה בלבד אלא גם בדרך שבה התקבלה. החלטה טקטית שנשקלה, הוסברה ללקוח ותועדה בכתב, שונה מהחלטה בעלת סיכון רב שלא הוסברה ללקוח והתקבלה ללא ידיעתו. באשר לחלופות השונות בכתב פעמים רבות, יידוע הלקוח ומתן הסבר ולמשמעותה של כל חלופה מטים את הכף מרשלנות מקצועית לטעות בשיקול דעת. מכאן המסקנה המעשית, ואין בה חידוש: התיק שמתעד את ההתייעצות, את החלופות שנבחנו ואת הסכמת הלקוח הוא לעיתים ההגנה הטובה ביותר שיש לעורך הדין, והוא נוצר שנים לפני שהתביעה מוגשת. סיכום ד. יישומם של אמות המידה והעיקרון המרכזי שהוצגו לעיל על תביעות רשלנות נגד עורכי דין מלמד כי השאלות שנשאלו בחקירה נגדית ואלה שלא נשאלו, זהות העדים שהוזמנו, סדר הבאת הראיות, וההחלטה אם להגיש חוות דעת נגדית או להסתפק בחקירת המומחה שכנגד, כל אלה מצויים בליבת המתחם המוגן של שיקול הדעת. מנגד, אי-הגשת סיכומים, אי-הוכחת אחד מרכיבי התביעה, אי התייצבות לדיון בלי שהלקוח יודע על כך, אי-הגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, אי-מעקב אחר תיק שנמחק מחוסר מעש ואי-הגשת ערעור במועד, אינם מצויים ככלל במתחם שיקול הדעת של עורך הדין, אלא מהווים מחדל מצידו. אין בהם בחירה בין חלופות שנשקלו, ולפיכך אין להם מתחם של פעולות סבירות המגן על עורך הדין. כך לדוגמה, בפסיקה של ביהמ"ש העליון מהשנים האחרונות, נקבע כי החלטת סנגור שלא לעיין כלל בחומר רפואי של מתלוננת נגד נאשם שאותו ייצג, מהווה רשלנות מקצועית ולא טעות עניינה של אותה קביעה אינו באיכות הטיפול אלא בכך 5 בשיקול דעת. שלא היה טיפול כלל.

בתי משפט נוהגים לעיתים להיעזר בתווית "רשלנות רבתי" כדי לתאר את המקרים שבהם ההגנה של שיקול הדעת נופלת. איני סבור שיש בתווית זו תועלת. היא אינה מוגדרת, אינה מצויה בפקודת הנזיקין, ואינה מעמידה אמת מידה שניתן להחיל על תיק קונקרטי. מוטב להיאחז במבחנים שמניתי לעיל, ששאלתם אחת: האם הייתה כאן בחירה בין חלופות, ואם הייתה, האם נשקלה, והאם החלופה שנבחרה מצויה במתחם הסבירות. יש לזכור עם זאת כי מיקומו של המחדל מחוץ למתחם המוגן מהווה שער ראשון בלבד. גם לאחר שהוכחה ההתרשלות מצד עורך הדין, נדרש מהתובע להראות מה היה קורה בהליך המקורי אלמלא אותה התרשלות, ובית המשפט נדרש לנהל משפט בתוך משפט. ניתן לסכם כך: אכן, לא כל טעות היא רשלנות, אך זו נקודת פתיחה ולא תשובה. ההגנה חלה על בחירה בין חלופות סבירות שנשקלו בזמן אמת. מי שמבקש להעמיד את הקו הזה במקומו, בין כתובע ובין כמתגונן, מוטב לו שיחדל לשאול אם ההחלטה הייתה נכונה ויתחיל לשאול אם הייתה בה בחירה בחלופה סבירה, ואם הבחירה נשקלה.

.)28.2.24 (נבו 26 , פסקה עבד אלקאדר נ' מדינת ישראל 3195/22 ע"א 5 .)20.11.13 (נבו 5 , פסקה סעדיה נ' עזבון כרמי ז"ל 2911/13 רע"א 6

71 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון