גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

שום דבר במעשה התיקון לא דחף, 10 התיקון עצמה כלל לא החלה. לא הפיל ולא הניע את הנפגע אל מסלול הפגיעה. הרכב החולף היה מנגנון הפגיעה כולו, מתחילתו ועד סופו. במצב כזה, לתאר את הסיכון שהתממש כ”פגיעה מרכב חולף” אינו בחירה בין תיאורים. זה התיאור היחיד. ג. מתי מותר לדלג שלושה דברים מורים על אותו סדר, עובדות תחילה ומשפט אחריהן. . דרך המלך של דיני הנזיקין ידועה: פותחים בקשר הראשון כללי הסיבתי העובדתי, מאתרים את הסיבה בלעדיה אין, ורק אז עוברים למסננת המשפטית, כלומר לדיון בקשר הסיבתי המשפטי. כך מורה לפקודת הנזיקין, הפותח בשאלה אם האשם היה “הסיבה או 64 סעיף אחת הסיבות לנזק” ומציב את חריגיו על גבי סיבתיות שכבר נקבעה. 11 כך קבעה הלכת ועקנין כמתודולוגיה. “תאונת דרכים” היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק השני טקסטואלי. גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. ההגדרה מעמידה קשר בין שימוש לנזק, שאלה עובדתית שאין פשוטה ממנה, ואינה מזכירה סיכון כלל. גם בתוך הפלת”ד, הלכת עוזר פירקה את המילה השלישי פסיקתי. 12 “עקב” לרכיב עובדתי ולרכיב משפטי, והציבה את העובדתי ראשון. הרכיב המשפטי בא רק אחרי שנקבע שהשימוש גרם. שלוש השכבות מתכנסות לכלל אחד: עובדות קודם. הסדר אינו העדפה סגנונית. הוא נובע ממהות: המסננת המשפטית ממיינת

סיבות, וכדי למיין סיבות צריך קודם שיהיו סיבות. ניתוח משפטי שפועל בלי תשתית עובדתית פועל בחלל ריק. בית המשפט לא הלך באף אחת מהן. השופטת וילנר בעניין כלל, הניחה, לצורך הדיון, שמתקיים שימוש מסוג תיקון דרך, והכריעה החוק שאל אם השימוש גרם 13 ברכיב הקשר הסיבתי המשפטי בלבד. לנזק. בית המשפט השיב על שאלה אחרת, איזה סיכון התממש, בלי לענות קודם על זו שהחוק שאל. האם הדילוג הזה מותר? התשובה מותנית, וכדי לראות במה, צריך להפריד בין שני מישורים. במישור הלוגי, כשאחריות מותנית ברכיבים מצטברים, סדר הבדיקה חופשי. די שרכיב אחד נופל כדי שהכל ייפול, ולכן מותר לבחור כל רכיב, יהיה מקומו אשר יהיה, ולהכריע בו לבדו. זהו קיצור דרך תקף. אבל תוקפו עומד על תנאי אחד: שכל רכיב ניתן להכרעה בפני עצמו, בלי להיזקק לאחרים. בלוגיקה טהורה התנאי מתקיים תמיד, כי הפסוקים בלתי תלויים זה בזה. במשפט לא תמיד. יש רכיב משפטי שערכו נזקק לעובדות שהונחו, ואז ההכרעה בו כאילו הוא עומד לבדו אינה מקצרת את הדרך, היא מסתירה תחנה. מכאן שני סוגי הכרעה. כשההכרעה קטגורית באמת, היא תקפה, יהיו העובדות אשר יהיו, הדילוג חוסך ואינו מחסיר. כשהיא תלוית עובדות, הדילוג מעלים את התחנה שבה ההכרעה נעשתה. השאלה לאיזה סוג משתייכת ההכרעה אינה שאלה של סגנון. היא שאלה על טיב הרכיב שבו בחר בית המשפט להכריע. אין כאן מתח בין לוגיקה למשפט. יש לוגיקה שמתירה קיצור רק כשהרכיבים נפרדים, ויש

.52 ,51 ’ שם, פס 10 .)1982( 113 )1( ועקנין נ’ המועצה המקומית בית שמש, פ”ד לז 145/80 ע”א 1 1 ) (להלן: עניין עוזר). 1996( 28 ’ , פס 532 )3( עוזר נ’ אררט חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נ 8061/95 רע”א 12 .15 ’ , בפס 1 עניין כלל, לעיל ה”ש 1 3

77 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון