גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

משאית חולפת דורסת אותו. הסיכון שבית המשפט עצמו הגדיר כמכוסה, “להיפגע מפעולת התיקון עצמה”, התממש כאן במלואו. הנפילה במקרה הזה, היא המקבילה של הג’ק הנופל והמים הרותחים מדיוני ועדת החוקה. המשאית לא פתחה את שרשרת הפגיעה. היא סגרה אותה, וקבעה את חומרת התוצאה. במקרה כזה, “פגיעה מרכב חולף” ו”נפילה מפעולת התיקון שהסתיימה בדריסה” הם שני תיאורים מתחרים של אירוע אחד, כמו במקרה השרוך. הבחירה ביניהם היא הניתוח העובדתי שבא ראשון, ושבעניין כלל נדחס, בשתיקה, אל תוך ההכרעה המשפטית. וכאן שבה התהייה של השופטת וילנר ומקבלת את פשרה. בעניין נקבע שנהג שעמד ליד רכבו התקול ונפגע מרכב חולף עשה סולימאן בעניין מוחמד נקבע שנהג שירד 15 ברכבו שימוש מסוג תיקון דרך. ממשאיתו להניח משולש אזהרה ונפגע מרכב חולף לא עשה שימוש בית המשפט תוהה אם אלה פסיקות סותרות. לפי המוצע כאן, 16 כזה. אין סתירה. בשני התיקים בית המשפט הכריע בגלוי בשאלת הסיווג המשפטי, בסולימאן בין נהג שמשתמש ברכבו לבין נפגע מחוץ לרכב, במוחמד בין פעולה נלווית לתיקון לבין פעולה עצמאית. בכך דילג על שאלת הגרימה העובדתית שקדמה לה. את הבחירה המשפטית ניסח ונימק. את הבחירה העובדתית לא ניסח כלל. וילנר עצמה לא פתחה את הדפוס ולא חרגה ממנו, היא המשיכה אותו. תהייתה אם השניים סותרים היא עדות שחשה בחוסר העקביות מבפנים, בלי לזהות את מקורו. וההערה שבסוף פסק הדין מחזקת זאת: בית המשפט כתב שגם נפילה לבור בדרך לחיפוש מים לא הייתה נחשבת פגיעה עקב גם לשיטתו, אם כן, השאלה המכריעה 17 תיקון דרך, כי התיקון לא החל. עובדתית: האם פעולת התיקון סיפקה חוליה בשרשרת הפגיעה. הכלל, כפי שנוסח, אינו משקף זאת. ה. התשתית התיאורטית הקושי הזה מוכר בספרות זה שישים שנה, ויש לו שם: בעיית רמת התיאור של הסיכון. קיטון, אבי הניסוח המודרני של מבחן הסיכון, הראה שתוצאת המבחן נגזרת מהאופן שבו מנסחים את הסיכון, סטפלטון הסיקה את המסקנה 18 והניסוח נבחר מחוץ למבחן. המתודולוגית: את השאלה העובדתית יש לחקור ולנקוב במלואה השלישי של דיני Restatement- וה 19 לפני כל דיון בהיקף האחריות. הנזיקין האמריקאיים הסיק את המסקנה המוסדית: פיצל את הדיון לשני סעיפים נפרדים, סיבה עובדתית והיקף אחריות, כדי שהערבוב ובספרות הישראלית, גלעד הראה מה 20 ביניהם לא יוכל להסתתר. קורה כשמערבבים: שיקולי מדיניות מתחפשים לקביעות סיבתיות, 21 וההנמקה יוצאת עמומה דווקא במקרים הקשים.

מקרים משפטיים שבהם רכיב אחד נשען על השני. הסדר שדרך המלך מציבה, שני שלבים, עובדתי ואחריו משפטי, אינו מתחרה בלוגיקה. הוא יישום שלה. והנה מה שמייחד את הפלת”ד. האחריות המוחלטת לא ביטלה את הדרישה הסיבתית, רק העבירה את מוקדה. במקום לשאול אם האשם גרם לנזק, שואלים אם השימוש גרם לו. הקשר הזה יושב בתוך המילה “עקב”. ומכיוון ש”שימוש” הוא מונח מוגדר, קל להחליף בלי משים שאלת גרימה בשאלת סיווג. כאן שורש הדילוג: הסיבתיות אינה עומדת כרכיב נפרד, היא מוכלת בהגדרה, וההכלה היא שמאפשרת לדלג עליה בלי שהדילוג ייראה. מנוסח כהכרעה מהסוג הראשון: כלל קטגורי, כלל פסק הדין בעניין שאינו תלוי בעובדות המקרה. אטען עתה שההכרעה הייתה מהסוג השני, ושעל כך מעידים המבחן שבית המשפט הפעיל, במילותיו שלו, והתהייה שנותרה בפסק הדין. ד. הניתוח הסיבתי הסמוי טלו אירוע פשוט. אדם מועד על שרוך נעלו ונופל אל הכביש, ורכב דורס אותו. מה קרה כאן? אפשר לומר: אדם נדרס. אפשר לומר: אדם נפל, והנפילה הסתיימה בדריסה. שני התיאורים אמת. אבל הם אינם אותו תיאור, וכל בחירה ביניהם היא קביעה על שרשרת האירועים: מה פתח אותה, ומה סגר אותה. ועתה למבחן שבית המשפט הפעיל. מבחן הסיכון, בניסוחו הקנוני, שואל אם החוק נועד לפצות על התממשות הסיכון הנובע מהשימוש המילים “שבעטיו נגרמה” אינן 14 ברכב “ושבעטיו נגרמה התאונה”. קישוט. הן דרישה, כתובה בלב המבחן המשפטי עצמו, לזהות מה גרם למה. שופט המפעיל את מבחן הסיכון בלי לקבוע קודם את שרשרת הגרימה אינו מפעיל את המבחן. הוא מדקלם אותו. הניתוח העובדתי לא נחסך. הוא נעשה בסתר: בית המשפט בחר איך לתאר את האירוע, והבחירה נעשתה בלי נימוק. בעניין כלל, בית המשפט תיאר את הסיכון שהתממש במילים “פגיעה מרכב חולף”. על עובדות המקרה, זה היה התיאור האפשרי היחיד: התיקון לא החל, ולא הייתה בשרשרת שום חוליה אחרת. בחירה בין תיאור אחד לעצמו אינה בחירה, ולכן שם, ורק שם, הדילוג לא הזיק. אבל הכלל נוסח כאילו תיאור זה ממצה כל מקרה שבו רכב חולף סוגר את השרשרת. ועתה מקרה מבחן, לא רחוק. אדם רוכן על מפתח גלגל בצד הכביש, מחליף גלגל אחרי תקר. פעולת התיקון בעיצומה. הכוח שהוא מפעיל על המפתח מכריע את שיווי משקלו ומטיל אותו אל נתיב הנסיעה. .22-28 ’ , בפס 12 ; עניין עוזר, לעיל ה”ש 16 ’ , בפס 1 עניין כלל, לעיל ה”ש 1 4 .)2002( 8-9 ’ , פס 821 )6( פ”ד נו חברת הביטוח הלאומית בע”מ נ’ סולימאן, 3956/97 ע”א 1 5 .)22.5.2011 (אר”ש אריה חברה לביטוח בע”מ נ’ מוחמד 883/11 רע”א 16 .51 ’ , בפס 1 עניין כלל, לעיל ה”ש 1 7

18 ROBERT E. KEETON, LEGAL CAUSE IN THE LAW OF TORTS 10 (1963) 19 Jane Stapleton, Legal Cause: Cause-in-Fact and the Scope of Liability for Consequences, 54 VAND. L. REV. 941 (2001);‎ ראו גם ‎Jane Stapleton, Choosing What We Mean by “Causation” in the Law, 73 MO. L. REV . 433 (2008); Jane Stapleton, Unpacking “Causation”, in RELATING TO RESPONSIBILITY: ESSAYS IN HONOUR OF TONY HONORÉ ON HIS 80TH BIRTHDAY 145 (Peter Cane & John Gardner eds., 2001). 20 RESTATEMENT (THIRD) OF TORTS: LIABILITY FOR PHYSICAL AND EMOTIONAL HARM §§ 26, 29 ( AM. L. INST . 2010);‎ על הזיקה בין ביקורת רמת התיאור לבין המבנה המפוצל ראו ‎Jane Stapleton, The Risk Architecture of the Restatement (Third) of Torts, 44 WAKE FOREST L. REV . 1309 (2009). בי”ח כרמל-חיפה 4693/05 (תשמ”ד). ראו גם דנ”א 15 יד משפטים ); ישראל גלעד “הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי, בחינה מחודשת” 2012( כרך ב גבולות האחריות ישראל גלעד דיני נזיקין: 21 ), שנקודת המוצא המשותפת לכל הדעות בו היא שאין לעקוף את השאלה הסיבתית העובדתית בדוקטרינה נורמטיבית. 2010( 533 )1( פ”ד סד נ’ מלול,

תשפ"ז | 55 גליון | עורך הדין | 78