גיליון עורך הדין מס' 55 אוקטובר2026

מלכתחילה. ההבדל בין שני הקווים אינו במספר המקרים הקשים אלא במקום שבו הם מוכרעים. לפי הקו המוצע, מקרה הביניים מוכרע בשאלה עובדתית, האם מעשה התיקון הניע את הגוף אל מסלול הפגיעה, שאלה שראיות ומומחיות יכולות להשיב עליה. לפי הכלל הגורף, הוא מוכרע בבחירת תיאור שאינה נאמרת. אם חלופת תיקון הדרך נועדה לכסות פגיעה מפעולת התיקון, הכלל הגורף שולל את הכיסוי דווקא במקרה המובהק ביותר שנועד לו: כשפעולת התיקון עצמה הטילה את הנפגע אל מסלול הפגיעה. הקריאה המוצעת מחזירה לחלופה את מה שההנמקה ייעדה לה.

הקריאה הזאת אינה מקריבה את הוודאות שההלכה ביקשה. קו הגבול שהיא משרטטת חד לא פחות: פעולת תיקון שחוללה פיזית את רצף הפגיעה, לעומת נוכחות גרידא בזירה. זו שאלה עובדתית, ומומחיות יכולה להכריע בה

ז. הערה על דרך ההכרעה נותרה השאלה שממנה פתחנו: כששני תיאורים מתחרים על אירוע אחד, לפי מה בוחרים? התשובה המקובלת, מבחן השכל הישר, מתארת את התוצאה ואינה מנחה אליה. עדיפה עליה מסגרת מפורשת: הסקה אל ההסבר הטוב ביותר. שואלים איזה משני התיאורים מסביר את מכלול הנתונים, מנגנון, תזמון, מיקום, כוחות, בפחות הנחות ובכוח הסבר רב יותר. תיאור שמתעלם מחוליה קיימת, כמו נפילה שקדמה לדריסה, הוא הסבר חסר. לא משום שהוא שקרי, אלא משום שהוא בוחר שלא לראות. פיתוח המסגרת הזאת חורג מרשימה זו, ואשוב השופטת וילנר תהתה אם לפני בית המשפט פסיקות סותרות, והשאירה את התהייה פתוחה. התשובה המוצעת כאן: לא סותרות, אלא שותקות. שתיהן הכריעו הכרעה עובדתית, איזה סיכון התממש, בלי לומר שהכריעו ובלי לנמק כיצד. הלכת כלל לא סגרה את השאלה הזאת. היא הורישה אותה, מנוסחת ככלל חלוט, למקרה הבא שבו שני תיאורים יתחרו על אירוע אחד. מוטב שכשיגיע, הכלים כבר יהיו על השולחן. אליה במקום אחר. ח. סוף דבר

ו. הצעה: חזקה, לא כלל חלוט איני מציע לסטות מהלכת כלל. אני מציע לקרוא אותה כפי שהנמקתה מחייבת: כחזקה הניתנת לסתירה, לא ככלל חלוט. כאשר פעולת התיקון רק מיקמה את הנפגע בזירה, כמו בעניין כלל עצמו, הסיכון שהתממש הוא סיכון הדרך, וההלכה חלה במלוא כוחה. כאשר פעולת התיקון עצמה חוללה את המגע עם הסיכון התעבורתי, כשנפילה, הדיפה או איבוד שליטה שמקורם במעשה התיקון הטילו את הנפגע אל מסלול הפגיעה, התמונה מתהפכת. הסיכון שהתממש הוא הסיכון שבית המשפט עצמו הגדיר כמכוסה. הרכב החולף קובע אז את חומרת הנזק, לא את סוגו. הקריאה הזאת אינה מקריבה את הוודאות שההלכה ביקשה. קו הגבול שהיא משרטטת חד לא פחות: פעולת תיקון שחוללה פיזית את רצף הפגיעה, לעומת נוכחות גרידא בזירה. זו שאלה עובדתית, ומומחיות יכולה להכריע בה. אין להכחיש שיהיו מקרי ביניים. אדם שנרתע ממים רותחים וצעד לאחור אל הכביש, אדם שהתרומם מכריעה ליד הגלגל ברגע הלא נכון. קו גבול שאין לו מקרי ביניים אינו קיים בדיני הנזיקין, וגם הכלל הגורף לא ביטל אותם, רק הסתיר: את השאלה אם התקיים “תיקון דרך”

79 | עורך הדין | תשפ"ז | 55 גליון