אתיקה מקצועית - גיליון מספר 77

מדור פסיקה

2 מדובר בכתב אישום המייחס לנאשם ביצוע עבירת צידת חיית בר מוגנת ללא רישיון או היתר, לפי סעיפים : עובדות ), ועבירת איסור ציד בשיטות אסורות, הרעלה בהתאם “החוק” (להלן: 1955- (ב) לחוק להגנת חיית הבר, תשט”ו 14- ו (א) לחוק. עובדות המקרה מעלות כי הנאשם גרם למותם של מספר חזירי בר וחוחית שהינם חיות 14- ) ו 2(5 לסעיף בר מוגנות, תוך שעשה כן באמצעות רעל אשר גורם למוות בייסורים. זאת ועוד, מדובר בנזק משני פוטנציאלי להרעלת חיות בר מוגנות אשר ניזונות מפגרים אלה שהורעלו. הנאשם טען כי הרשעה בדין תפגע בפרנסתו קשות שכן יישלל רישיונו כעורך דין, ולצד זה נזקים תדמיתיים שהרשעתו בדין עלולה לגרור בצידה במידה ויורשע. הנאשם הודה בעובדות המקרה ונערך דיון בין היתר סביב השאלה האם בנסיבות המקרה יש להרשיע את דיון: הנאשם או שמא על בית המשפט להימנע מהרשעתו בדין, וזאת מפאת השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו החלת נורמות אתיות על חייו הפרטים של עורך הדין ללא קשר לעבודתו המקצועית תלויים ופגיעה בדימויו העצמי. במבחן - האם בהתנהגותו יש פגיעה בתדמית עורכי הדין ובאמון שהציבור רוחש להם, הגם שהעבירה אינה קשורה במישרין לעבודתם כעורכי דין. מן המקובץ עולה, כי בית המשפט דן באיזון שיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי ומיצוי ההליך הפלילי בכדי להשיג הרתעה, מניעה ואכיפה שוויונית אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם, כגון טיב העבירה, חומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מההרשעה. בית המשפט מצא לתת משקל של ממש בגזירת דינו של הנאשם לשיקולי הגמול, הנזק שגרם לחיות בר מוגנות והנזק הפוטנציאלי הקטלני שעלול היה להיגרם לחיות בר נוספות, לרבות כאלו המצויות בסכנת הכחדה. באשר לטענה בדבר נזק תעסוקתי ופגיעת ההרשעה בדימויו העצמי של הנאשם, נמצא כי אין לטענות אלה תימוכין של ממש ואין מניעה מהרשעת הנאשם בדין. הנאשם מורשע בביצוע עבירת צידת חיית בר מוגנת ללא רישיון או היתר, בעבירת איסור ציד בשיטות אסורות והרעלה. הכרעה: במסגרת הדיון בבית הדין המשמעתי, על הנאשם הוטל עונש של השעיה על תנאי של חודשיים, למשך שנה. גזר דין: – ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל מחוז צפון נגד סוהיל נאסר 2/24 בד”מ יחסם של עורכי דין לבעלי החיים , שבה נפסק כי המשיב מזוכה מכל אשמה על יסוד 14/21 בבד”מ 17/1/24 מדובר בערעור על הכרעת דין שניתנה ביום תפיסה משפטית, לפיה אין הוא כפוף לדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. כלומר, הזיכוי נעשה מחמת היעדר כל סמכות עניינית לבית הדין לדון בעניינו. : המשיב אינו עורך דין, אלא, במועד ביצוע העברות לכאורה שבגינן הוגשה כנגדו קובלנה היה “משפטן שסיים עובדות אך לא ניגש לבחינות ההסכמה”, זאת על פי האמור בהודעת הערעור. טענת המשיב הינה 2010 את התמחותו בשנת כי סיים את התמחותו לפני שנים, והואיל ואיננו עורך דין הרי שהדין המשמעתי לא חל עליו, ואין מקום בכלל לדון אותו. יובהר, כי בית הדין לא עסק כלל באישומים ו/או בעובדות כלשהן העולות מהכרעת הדין שניתנה ע”י בית הדין קמא, שאלת הסמכות העניינית והתחולה של הדין המשמעתי במקרה אלא עסק בסוגיה משפטית מובהקת אחת - ספציפי זה על המשיב. (להלן: “החוק”). 1961- לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ”א 41 : סמכותו העניינית של בית הדין מבוססת על סעיף דיון לחוק קובע את תחולת כללי האתיקה על מי שטרם השלימו הכשרתם כעורכי דין. 41 סעיף לחוק, באשר להחלת דין משמעתי על מתמחה בתקופה שבין 41 עיקר המחלוקת הינה בנוגע לנפקותו של סעיף מועד סיום ההתמחות לבין גישת המתמחה לבחינות ההסמכה. בית הדין בחן פסיקות קודמות ודעות של הוגי משפט – ועדת האתיקה הארצית של לשכת עוה”ד נגד מר דניאל גאוכמן 7/24 בד”א החלת דין משמעתי על מי שטרם השלימו הכשרתם כעורכי דין

20